החלטה בתיק ת"מ 19614-04-12

א.      בפניי בקשה לאישור הגשת תובענה ייצוגית כנגד המשיבה, המועצה המקומית בנימינה - גבעת עדה, בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "בקשת האישור").

ב.       תמצית הטענות בבקשת האישור:

          בשנת 2003 אוחדו המועצות המקומיות בנימינה וגבעת עדה למועצה מקומית אחת. עם זאת, במועצה המאוחדת נהוגים שני צווי ארנונה נפרדים, הנסמכים על צווי הארנונה ההיסטוריים של שתי המועצות המקומיות.

          המבקשת, גב' רות פורברג (להלן: "המבקשת"), מתגוררת בבית מגורים צמוד קרקע בגבעת עדה, המצוי בתחומה המוניציפאלי של המשיבה, וכפועל יוצא מכך היא נדרשת לשלם ארנונה למשיבה לפי סיווג "בתים צמודי קרקע עד 100 מ"ר".

          ביום 4.3.2004 החליטה המועצה המחוקקת של המשיבה על תוספת ארנונה, שקיבלה את אישור השרים הנדרש ביום 8.8.2004. לפי אישור חריג זה, רשאית היתה המשיבה להטיל תוספת ארנונה בעד התקופה שמיום מתן האישור ועד לסוף שנת הכספים 2004 (האישור מצורף כנספח 2.3 לבקשת האישור).

          ביום 2.6.2004, החליטה המועצה המחוקקת של המשיבה על העלאת תעריפי הארנונה לשנת 2005 בשיעור של 10%. החלטה זו קיבלה את אישורם של שר הפנים ושר האוצר ביום 6.7.2005 (נספח 3.3 לבקשת האישור).

          לטענת המבקשת, אושר למשיבה לגבות תוספת חד-פעמית לשנת 2004 בלבד, ואולם המשיבה המשיכה לגבות את התוספת החד-פעמית לשנת 2004 גם בשנים שלאחר מכן, כאשר בשנת 2005 היתה, כאמור, העלאה נוספת בשיעור 10%, שזו האחרונה היא היחידה שקיבלה את אישור השרים לגבי התקופה שמשנת 2005 והלאה.

          לטענת המבקשת, בבקשה שהגישה המשיבה לשרים ושקיבלה את האישור החריג בשנת 2005, הציגה המועצה מצג מטעה, לפיו התעריף החוקי כולל את התוספת שהיתה, כאמור, חד-פעמית לשנת 2004 בלבד.

          המבקשת טוענת למעשה, כי התעריף הרלוונטי לשנת 2004 צריך להיות שווה לתעריף החוקי שהיה בשנת 2003, שכן שיעור ההעלאה הכללי בשנת 2004 היה 0%. אולם, המשיבה התייחסה לתוספת החד-פעמית שאושרה לה בשנת 2004, כאילו היא מתווספת לתעריף החוקי של אותה שנה, וכך הציגה את הדברים בפני שר הפנים ושר האוצר בשעה שהיא ביקשה את העלאת התעריפים בשנת 2005.

          לטענת המבקשת, הבסיס להעלאת התעריפים בשנת 2005 נסמך על התעריף החד-פעמי של שנת 2004, שהיה אמור לחול בשנת 2004 בלבד. אולם, תוספת חד-פעמית זו כלולה עד היום בבסיס תעריף הארנונה של המשיבה, ומהווה גביית יתר שלא כדין.

ג.       המבקשת טוענת כי עילות התביעה הן:

          1.      עשיית עושר ולא במשפט, שכן למשיבה לא היתה זכות לגבות תשלומי יתר של ארנונה בהתבסס על תעריף חד-פעמי משנת 2004, ועל המשיבה מוטלת חובה להשיב למבקשת ולחברי הקבוצה את הסכומים שנגבו שלא כדין.

          2.      רשלנות, שכן המשיבה חבה חובת זהירות ותום לב מוגברים ביחסיה עם הנישומים, ועליה לנהוג בזהירות בחייבה אותם במיסים, כולל תשלומי ארנונה.

ד.       הקבוצה שאותה מעוניינת המבקשת לייצג מוגדרת בבקשת האישור כך (פיסקה א(3) של בקשת האישור):

"כל הנישומים המחזיקים בנכסים המסווגים על ידי המשיבה לפי הסיווגים הבאים, ששילמו למועצה ארנונה בגין נכסים אלו, החל מ-24 החודשים שקדמו למועד הגשת התובענה: